אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי. האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה […]
שלושה מהכפר — סקיצות. Sketches
שמחה גדולה היום. גם חוזרים לשגרה וגם גדלתי בעוד שנה. מי שמכיר אותי יודע שהייתי כרגע מאוד אבל מאוד צינית. אני לא יודעת מה לעשות עם הגיל הזה. לא 40 ולא 45. שנת ביניים כזאת. לפחות במשרד באים ואומרים לי מזל טוב. קצת מרככים לי את החזרה לשגרה.
אני אחגוג עם המשפחה שלי היום. כי לא נפגשנו מספיק בחגים. אני מעריכה כמובן את המשפחה שלי, החברים ואת אולג שלי. פשוט אני מעכלת שאני לא הולכת ונהיית צעירה יותר. ההורים שלי מתבגרים. לא פשוט לראות את זה. עוד כמה זמן גם אני אתבגר. להבין שאנחנו זמניים ויש לנו תאריך תפוגה. אני הרבה יותר קרובה לגיל 60 מאשר לגיל 20. משבר אמצע החיים קוראים לזה הבנתי.
אני רואה את קרן פלס שהיא בת גילי שהיא עושה כל מה שהיא רוצה ואני מקבלת ממנה השראה בתור אישה חזקה, יוצרת, מלחינה. גם לא מזדקנת. פתחתי את בוקר יום ההולדת עם השיר שלה. אני רואה את קרן ואני אומרת לעצמי יש לך עוד זמן להזדקן, הכל בסדר.
אני ואולג זוג כבר 13 שנה. אם יכולנו לחגוג בר מצווה לזוגיות שלנו אז כבר ממזמן היינו עושים. איך הכרנו? האמת. דרך חברה. צדיקה. המקום שלה בגן עדן כבר מובטח. אני מאחלת לה שגם תמצא זוגיות. חברה הכירה בינינו ומאז אנחנו בלתי מופרדים. אני ודייטים לא היינו החברים הכי טובים אף פעם. אני מאמינה שאהבה זה עניין של מזל. אם זה קורה, אז זה קורה. לא בכוח ולא שום דבר.
אותה חברה פשוט הזמינה כמה חברים אליה הביתה. ידעתי שיש מישהו שקוראים לו אולג. אמרתי לעצמי מה לי ולרוסי, מה הקשר. לא הטעם שלי ולא שום דבר. חברה שלי צדקה ואני טעיתי. איזה כיף להגיד טעיתי. תנסו, תראו. אל תפסלו סתם על טעם. זה מה זה שטויות. לא הפסקנו לדבר. המשכנו אליו הביתה ואז אתם הבנתם.
אני רוצה לפנק את בעלי במתנה. אולג כבר מלא זמן רצה שעון ארמני https://watch4u.co.il/product-category/emporio-armani/ לא המציאו שעון רוסי אה? סליחה על הבדיחה הצפויה (יותר מדי פרקים בסברי מרנן בחג). אני אוהבת את חודש אוקטובר. הרבה יותר כי פשוט הכרנו באותו תאריך. היה לקראת יום הולדת 30 שלי. קיבלתי את המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש. אתם כבר יכולים לנחש עכשיו בת כמה אני. אז יוצא ככה שבאוקטובר אני מקבלת 2 מתנות – איזה כיף. אתם חושבים שאולג זוכר את הזמן שאנחנו מכירים? ברור שלא. אני דואגת לעשות לו זימון ביומן. זה נשמע מצחיק אבל זה הזמן שלנו, שהוא רק שלנו, בלי הילדים. הוא כל כך לא מובן מאליו. חייבים לשמור ולשמר דברים שהם רק שלנו כדי שתהיה זוגיות בריאה – זמן היכרות והמתנות שאנחנו קונים זה אחד מהם. לפחות אם לא יוצא לנו לעשות משהו ביחד, אז שלפחות נדע שאנחנו חושבים אחד על השנייה.
לפני חודש בדיוק חגגתי יום הולדת 40. החברות עשו לי יום פינוק ובעלי הזמין את כל המשפחה ל"על האש" אצלנו וקיבלתי הרבה מתנות והיה די כיף בסך הכול. חוץ מהבעיה הגדולה – הפיל שבחדר: העובדה שאני בת 40!!!
הבטחתי לעצמי שאני לא אקח את זה קשה, אבל לא לגמרי הצלחתי. אמנם לא עשיתי סצנת בכי ביום ההולדת שלי (it's my party and I'll cry if I want to) אבל כשהכול נגמר וכולם הלכו הביתה, נשארתי עם תחושה קצת מוזרה – כאילו מישהו עכשיו הכריח אותי להיות מישהי שאני לא: אישה בת 40.
אני בכלל עוד מתרגלת לסטטוס של "מבוגרת". אני מנהלת חיים בוגרים ורציניים, אבל עדיין לפעמים קצת מופתעת מזה שאני מצליחה להסתדר "ממש כמו הגדולים". עמוק בפנים אני עדיין ילדה, ככה אני מרגישה, ואולי בגלל זה אני מרגישה הרבה הזדהות עם הילדות שלי, בעיקר עם הגדולה, שאני ממש יכולה להרגיש בלב שלי איך שהיא מרגישה בכל מיני רגעים, פשוט כי אני עדיין זוכרת איך זה להיות ילדה.
אז מה אומר הגיל החדש הזה שלי? אני כבר לא ילדה? ואם אני עדיין מרגישה כמו ילדה? זה לא בסדר? או שאולי ככה זה, הילד שבנו תמיד נשאר שם, מתעלם מהשנים ומהגיל הכרונולוגי. בעצם, זה בכלל לא חשוב. מה שחשוב זה שאני אולי כבר בת 40, אבל העולם עדיין פתוח לפניי כדי להגשים את עצמי, ליהנות ולפרוח. או כמו שאומרים, "תעשי רק מה שאת אוהבת…"
בלילה אחד חמים התעוררתי מכאב וידעתי שהגיע הרגע. קריאה מהירה לשכנה שהייתה בהיכון לשמור על בר, נסיעה מהירה לבית החולים ובבוקר כבר נולדה נועם המתוקה שלנו.
ההתרגשות עצומה, ממש כמו בפעם הראשונה, אבל עם פחות חששות ודאגות, כי אם הצלחנו עם אחת, למה שלא נצליח עם השנייה? ובאמת טפו טפו טפו הילדה בריאה ומתוקה כמו סוכריה ואני מתאפקת לא לאכול אותה מרוב חמידות.
הרגע הכי מרגש היה כשאמא של בעלי הביאה את בר לביקור. היא נכנסה אליי לחדר קצת בחשש, כי לראות את אמא במיטת בית חולים זה קצת מפחיד, אבל תוך שנייה היא כבר קפצה לי על המיטה ועטפה אותי בחיבוקים. השאלה הבאה הייתה צפויה: איפה היא? היא כמובן התכוונה לאחותה הקטנה שהיא חיכצה המון המון זמן לפגוש. התינוקת שבדיוק הייתה בבדיקה הגיעה אחרי עשר דקות ואז ראיתי דבר מופלא – איך מתחיל קשר לכל החיים בין שתי אחיות.
בר ניגשה לעריסה בזהירות, הביטה וחשבה לעצמה מחשבות. שאלתי אותה על מה היא חושבת והיא אמרה שהתינקות ממש קטנה. היא שאלה אם גם היא הייתה קטנה כל כך ועניתי לה שכן. ואז היא שוב חשבה ואמרה "היא כל כך קטנה, צריך לשמור עליה ממש טוב. אני אעשה את זה." זה בדיוק מה שרציתי לשמוע – שהיא מקבלת את אחותה הקטנה למשפחה ומוכנה לדאוג לה, אני מקווה שככה יהיו היחסים ביניהן תמיד, גם כשהן יגדלו.
אז בינתיים נבנה פה קשר מקסים בין האחיות, בינתיים הוא קצת חד צדדי, אבל זה ישתנה. אני לא יכולה לחכות לראות אותן צוחקות ומשחקות ביחד כמו חברות הכי טובות כשהתינוקת תגדל. אח, איזו נחת…
היא ציירת ומורה לציור, למרות שמעולם לא למדה ציור. למעשה, ההשכלה האמנותית הרשמית שלה היא לימודי עיצוב קרמי במרכז לאמנות חזותית בבאר שבע. "הסיפור שלי הוא סיפור על אדם שרוצה ללמוד ציור בכל נפשו ומאודו, ואז אומרים לו: אתה יכול, אבל אין מקום במחלקת הציור והאמנות, יש מקום רק במחלקת עיצוב קרמי, ושם תשתתף בשיעורי רישום, […]
באמצעות "לצייר ציור זו חוויה רוחנית של צלילה למעמקים" / ראיון מיוחד לבלוג עם עינת מיזהר — גט א לייף. סטייל
רציתי לראות תמונות טבע יפות ומצאתי ביניהן תמונות שמראות את האכזריות של בני האדם כלפי בעלי החיים והסביבה. עצוב לחשוב על איך שהאדם מתערב בטבע, מנצל אותו ומזלזל בו, ועדיין הוא לא מצליח לקלקל את היופי הטבעי הבלתי מרוסן של העולם שלנו.
בתקווה לשינוי…
מסתבר שהריון שני הוא לא קל יותר מההריון הראשון, אני לא יודעת למה בכלל חשבתי שזה יהיה קל יותר. אז נכון שעכשיו אני יותר יודעת מה הולך לקרות ואני פחות מופתעת מכל מיני תופעות של ההריון, אבל עדיין קשה לי להשלים עם המגבלות שלי.
קודם כל יש את עניין האוכל. הרי ידוע שבהריון יש מאכלים מסוימים שאסור או לא מומלץ לאכול, ואני משתדלת להיות ילדה טובה ולפעול לפי ההמלצות, אבל אני כבר ממש מתגעגעת לסושי, שזה מאכל שאני ממש אוהבת ואסור לאכול בהריון. לגבי האלכוהול אין לי בעיה, כי אני לא כזאת שתיינית גדולה, ומזל שכך.
מה שהכי מפריע לי זה שאני כבר בשלב שקשה לי ללכת הרבה וזה קצת מגביל אותי. אז אנחנו כבר לא יוצאים לטיולים רגליים בטבע בשבתות וגם לא נראה לי שזה זמן לחופשה באיזו עיר אירופית, כי גם זה דורש הרבה הליכה בדרך כלל. בגלל שאני רוצה לנסוע לחופשה בפסח, הצעתי לבעלי שנצא לאיזה קרוז כי נראה לי שזה יהיה קליל יחסית בשבילי. מצד שני, אולי עדיף לדחות גם את זה לשנה הבאה…
אז עכשיו אני מצפה לילד ובעיקר מצפה לסיום ההריון המעיק הזה. אני חושבת שזה נפלא איך חודשים של חוסר נוחות ודאגה מסתיימים ברגע אחד של אושר עילאי. נראה לי שזאת הדרך של הטבע לגרום לנו להמשיך להביא ילדים לעולם.
התחלתי את הבלוג הזה ב 2013 קצת לפני שהתחתנתי עם אולג כי זו היתה עבורי שנה מדהימה ומכאן גם השם של הבלוג שלי- השנה הכי יפה שלי. מאז כבר עברו כמה שנים ואני בהחלט יכולה להגדיר אותן כשנים היפות שלי.
אני שומעת הרבה אנשים סביבי מדברים על כך ששנות ה 20 היו השנים הכי יפות שלהם כי הם היו נטולי אחריות ודאגות, חיים סטודנטאליים עם הרבה כיף וחברים ואצלי דווקא שנות ה 30 הם שנותיי הטובות. ברגע שמצאתי את בן זוגי לחיים, הבאתי את בר לעולם ובקרוב אביא עוד ילד או ילדה לעולם (כן כן נמצאת בתחילת הריון) מבחינתי הגעתי לנחלה, לרוגע, זה באמת מה שעושה אותי מאושרת.
שנות ה 20 זכורות לי יותר כתקופה מבולבלת, לחץ של לימודים, אי וודאות לגבי מה אני רוצה לעשות בחיים, לחץ למצוא את הבחור של חיי, פחות התחברתי לחיי הבילויים ככה שדווקא שמחה שהתקופה הזאת מאחורי. בכלל יש משהו בשנות ה 30 שהוא יותר בשל, יותר מקבל, יותר מבין את החיים ומעריך אותם. מקווה שגם את השנים הבאות אוכל להגדיר כשנים היפות שלי
המאמר הזה גרם לי להבין שהמרדף אחרי האושר יכול למנוע מאיתנו לראות שהאושר כבר כאן, בדברים הקטנים, ושאנחנו עלולים לפספס אותו בגלל השאיפות והמטרות שלנו. חשוב לשאוף וחשוב להסתכל קדימה, אבל אל תזניחו את ההווה, כי הוא המתנה (present) הכי גדולה שלנו.
http://www.mojitomother.com/2014/02/caught-happiness-trap/
השנה הכי יפה שלי 